תוספתא שבת ז׳

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פתח ↗

אדומות לא יעשה. עי' בכסמ"ש ועי' תוספתא שבת פ"ז דחוט אדום הוא מדרכי אמורי ועיין ברכות ד' כ' ע"א גבי כרבלתא ע"ש:

1 משנת ארץ ישראל על משנה תמיד פתח ↗

השימוש השני, התדיר יותר, הוא ככלי מתכת הקשור בחוט לגוף ברזל ונועד להבטיח שגוף הברזל מאוזן איור 70. כלי זה נגזר מהשורש טלט"ל. כן שנינו: "הפרח היוצא מן העריס20לפירוש העריס ראו פירושנו לכלאים שם. הכוונה לגדר צמחים או למדרגת אבן טרסה. רואין אותו כאילו מטוטלת תלויה בו, כנגדו אסור" משנה, כלאים פ"ו מ"ט. במטוטלת כזאת השתמש הבנאי או השוקל במאזניים משנה, כלים פי"ב מ"ח, וכן המודד תשובות הגאונים הרכבי כח. מטוטלת כזאת צריכה מקום פנוי להתנדנד, אחרת אין לה כל ערך, וקשה להבין לשם מה יש למכסה של כלי מטוטלת. ברם מתוספתא שבת אנו שומעים כנראה על שימוש אחר באותה מטוטלת: "אילו דברים מדרכי האמורי, המספר קומי, והעושה בלרית, והמגבה לגודגדון, והמגוררת בנה בין המתים, והקושר מטוטלת על יריכו" פ"ו ה"א. אם כן אדם קושר על ירכו מטוטלת כסימן למזל, ובתפקיד כזה יכולה מטוטלת להיות קשורה גם למכסה. פירוש זה "פיקנטי יותר", ולו היה מוכח הייתה בו עדות לחדירה של מנהגים פגאניים למקדש. לדעתנו אין כל הכרח לקבל פירוש רחוק זה, ועדיף הפירוש הראשון, כלומר הבזך הוא כלי מתכתי לקטורת, מעין מחתה שטוחה. לבזך היה מכסה הולם, גם המכסה היה מתכתי והיה לו ציפוי בד חיצוני, "עליו מלמעלה", ומבפנים, וזאת כדי שריח הקטורת לא יצא החוצה ולא יפוג ריחה. אריג כזה עשוי להיקרא מטוטלת, במשמעות הראשונה שהעלינו.

1 ברית משה פתח ↗

וממילא לפי הנ"ל י"ל בכוונת רבינו כך דמ"ש ובענין זה כוונתו בענין דברים שהם אסורים משום ניחוש, קצת כלומר יש קצת מהם, הא דמפרש בפ' במה אשה כלומר הא דמפרש בפ' במה אשה כולם הם משום ניחוש אלא משו"ה כתב מלת קצת הגמ' דבלאו הני דגמרא דשבת איכא טובא ולא קאי מלת קצת על הגמ' דשבת דנאמר דקצת דברים מגמ' דשבת אלא מלת קצת פירושו דמכל הדברים שאית בהו משום ניחוש קצת מהם מפורש בשבת, ועל מ"ש התוספתא דשבת הנ"ל אי זהו מנחש כו' י"ל דה"ק אי זהו מנחש שאינו מדרכי האמורי דעד כאן דיברה ממנחש שהוא מדרכי האמורי וממילא ל"ק קושיתינו הנ"ל מהתוספתא כמובן, ואם כנים דברינו אלה אז באמת על רבינו והרמב"ם ל"ק מידי אבל על הב"י הי' קשה שכ' ביו"ד סס"י קע"ח דכל השאר דברים שלא הביא הגמ' דשבת השנויי' בתוספתא דשבת שהם אסורים משום דרכי האמורי דלא כהלכתא מדשתיק תלמודא מיניהו ובזה מתרץ את העולם שנכשלים בהרבה דברים השנויים בתוספתא זו אבל לפי מה שכתבנו באמת ליכא הוכחה מגמ' דשבת שהם דלא כהלכת' והא דשתיק הגמרא מהם י"ל כיון דלא דיבר הגמ' אלא מהני שאסורים משום ניחוש כהנ"ל ומשום שלא יהא קשה מדברינו על הב"י ע"כ לא כתבנו את תירוצינו אלא בדרך אפשר אבל עכשיו ראיתי שהב"י ל"כ אלא בלשון שמא וא"כ י"ל דהב"י כתב ליישב את העולם לפום שי' רש"י דסובר דבהני דברים דמנה הגמ' דשבת איכא גם מהדברי' שאסורים משום בחוקותיהם לא תלכו כמו שנראה ממ"ש רש"י בד"ה דן וז"ל אינו חק האמורי מכלל דלרבנן מחק האמורי הוא עי"ש ותבין אבל אנן שכתבנו את פשטינו אליבא דרבינו והרמב"ם באמת י"ל דגם הב"י מודה לזה ודו"ק:

2 תוספתא כפשוטה על שבת פתח ↗

5-6. הניחו נר על הארץ שיצטערו המתים וכו'. וכע"ז בכל הנוסחאות ובא"ח הנ"ל. ובל"ב מדות קיצר ודלג על בבא זו. ובילקוט הנ"ל כי"א: הניחוני על הארץ שיצטערו המתים, או תניחוני בד"ר שם: אל תניחו נר על הארץ וכו'. ובארחות חיים ח"ב ה' אבל, עמ' 576: ולמה מניחין את הנר בארץ על גבי קרקע בבית האבל, כדי שלא ללמוד מדרכי האמורי, דאמרינן בתוספתא דשבת שהיו אומרים המניח את הנר על גבי קרקע המתים מצטערים. וי"ל משום הכי היו משימין אותו דרך הפתח על הקרקע, כדי שתראה הנפש אנה תלך כשחוזרת לביתו וכו'.ובס' שבט יהודה לר"ש בן וירגא:29שמד מ"א, הוצ' וויענער, הנובר תרט"ו, עמ' 82. השיב הכומר וכו' וזה ימים ראיתי שכתבו התלמודיים שראוי לשים נר בקרקע הבית שמת שם מת, ואמרו שהטעם הוא שכאשר תרצה הנשמה לשוב אל הבית שתאיר לפניה הדרך וכו'. תשובת השליח החשוב, לראשונה שאמר הכומר שכתוב בתלמוד שישימו נר בקרקע בית המת, אפשר חלום חלם, ואינו אלא מנהג קדום,30עיין במשנת ברכות פ"ה מ"ו. ועיין במקורות שציין ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ס"ה, הע' 260. ועיין מ"ש S. Eitzem בספרו Opferritus, עמ' 160. והיה כדי לדחות אמונת הכשוף אשר אמרו שהשונא אשר ירצה לצער המת שישים נר בקרקע ביתו, ולכן לא ישימו נר בקרקע בית המת, ואנו לנגד אותה סברא והיא סברת עם האמורי, נשים הנר בקרקע הבית. ואנו רואים שכל העניין לקוח מס' ארחות חיים, או ממקור אחר, שממנו שאב בעל א"ח.ועיין מ"ש לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 28, ואין לו הקבלה מדוייקת לתוספתא שלנו.

3 ברית משה פתח ↗

ובענין ג זה קצת הא דמפרש בפ' במה אשה כו' בשבת ס"ז ע"ב הביא הגמ' טובא מהא דדרכי אמורי והרמב"ם פ' הנ"ל הלכה ד' כתב ג"כ דהא דשחטו תרנגולת זו שקראה כתרנגול בכלל ניחוש כמ"ש רבינו, אבל לכאורה ק"ל הא כל הני דברים שהם מדרכי אמורי נכללים בלאו דבחוקותיהם לא תלכו כמו שאי' בספרא פ' אחרי פרשתא ט' פי"ג בחוקותיהם לא תלכו ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים מובא בסה"מ מל"ת ל' וגם רבינו כתב סוף מל"ת נ' וז"ל ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחוקותיהם ודרכי האמורי וא"כ היכי כתבו דשחטו תרנגולת זו כו' אסור משום ניחוש, ואי"ל כיון דרבינו כתב בשם התוספתא מחוקותיהם ודרכ' האמורי נראה דסוברת דדרכי האמורי לחוד וחוקותיהם לחוד וע"כ סברו דדברי' שמנו חכמים מדרכי האמורי לאו משום בחוקותיהם אסורים אלא משום ניחוש דזה אא"ל כיון דבתוספתא דשבת פ"ז ופ"ח בתר דמנה את כל הדברים שהם מדרכי האמורי איתא אח"כ וז"ל אי זהו מנחש האומר נפלה מקלי מידי כו' אלמא דכל הני דברים שמנאה התוספתא עד השתא לא משום מנחש אסורים ובכל הני דברים מנה גם שחטו תרנגולת זו שכ' רבינו א"כ מוכח בפי' מהתוספתא דהא דשחטו תרנגולת זו כו' לא משום ניחוש אסור וא"כ היכי כתבו רבינו והרמב"ם דמשום ניחוש אסור:

7 שבת פתח ↗

הַמַּשְׁתֶּנֶת בִּפְנֵי קְדֵירָתָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אֲבָל נוֹתְנִין קֵיסָם שֶׁל תּוּת וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית בִּקְדֵירָה בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בְּשִׁבְרֵי זְכוּכִית מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

8 ארץ חמדה פתח ↗

דרך ב יובן על פי פשוט. הנה אמרו שלש משמרו' הוי הלילה. משמורה ראשונה חמור נוער וכו'. והענין ידוע מ"ש הטבעים כי יש אנשים ירחיים שהם קרים בטבעם ומקבלים מזגם מטבע הירח כי לחות נזילת יסוד המים הוא מגלגל הלבנה הפועלת ביותר במים כנודע לטבעים ולזה יש ביס ו' שעות הנקרא אב פאלהייט הידוע למלחים שהמים של הים נמשכין ועולים לנגד גלגל הירח וכתבו הקדמונים כי מסגולת הירח למשוך אליו את המים כסגולת אבן השואבת בברזל והאנשים הירחיים הם קרים ולחים שלחה הלבנה גוברת מאד מאד עד שיתפעלו מאד בשינתם בחזיונות וחלומות הבלים הרבה ואמרו שהכלב הוא מזה המין כי בשנתו נובח תמיד כי מתפעל מאד מגלגל הירח שמשם מקבל מזגו ולזה קשה העיכול שכח העיכול בא מפאת החמימות ומי שהוא קר בטבע השינה גוברת עליו מאד ועז"א ישעיה נו צופיו עורים כולם שהם טפשים שהוא בא גם כן במי שהלבנה גוברת מאד והם ככלבים הוזים שוכבים אוהבים ואין בהם הבדי רק מה שאינ' יכולים לנבוח ככלבים והכלבים לא ידעו שבעה כי אין שביעה למי שיש לו חלישות באצטומכא והעכול רפה אצלו ומזה המין המה הנשים שהלחות מושלת בהם ועל ידי כן אינם חכמים כמו האנשים ויראו חלומות יותר מתפעלים בשינתן לדמיונות שמקבלים כחם מהירח רק שאינו כל כך ככלבים וכן החמור הוא מזה המין קר ולח בטבע ולזה חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה והוא הטפש בכל בעל חיים על דרך וחמור אבוס בעליו ולזה החמור מתפעל מאד במשמורה הראשונה מכח הירחי. והכלב בחצות הלילה שאז הכח רב מאד, והאשה בסוף הלילה. והנה הקדמוני' היו משתמשים הכל על פי נחוש ונמוסי הכוכבים וממשלתן מבואר במורה ובדרכי האמורי הנחשבים בתוספתא דשבת המצלחת לעדשים וכו' ודומיהן כי חשבו כל דבר לפי שרשו מעוננים בלטיהם והיו מעוננים בשאיבת המים בעונת שלמותו בממשל הלבנה שאז המים עולים לנגדה בכח המושך אשר לה. ולזה בחרו דוקא בנשים שואבות שהם מתיחסים גם כן לירח כי רצו שצבא השמים ישלימו אתם כל דבר במערכתו ולא יהיה מום לא נאמנו ובאמת עד"ה הוא גם כן האשה היא מפאת הלחות המיוחס לצד צפון כח הגבורה והאיש הוא מצד החסד וקשה לזווגם כקריעת ים סוף שהיה חסד וגבורה ממוזגים יחד והוא קשה מאד. ומזה אליעזר אף על גב שאין ניחוש יש סימן ורצה למצוא הזווג הנכון על עין המים שהוא המתיחס עליהם מצד הטבע. וכבר אמרו כי לשיביט אדם הרבה במים תגבר עליו לחה הלבנה ושם חילוף כחם עובר יותר לז"א דאצית בקל כלביא מנבחין בשנתם על ידי כח הלחה הלבנה שגוברת בם מאד ואצית דאמרין לעת ערב לעת צאת השואבות שהוא גם כן כח הנשים במזגם וצריך לזהר מאד מאשת פתיות כי הוא מצוי מאד כסילות בלחה לבנה וכן עדה"ס כלבים אחיזתם בלבנה העליונה עלמא דנוקבא שם ב"ן גימט' כלב. אליהו בעיר שוחקים אליהו גימט' ב"ן. וכן נשים מעלמא דנוקבא הנקראת לעת ערב שהוא מקום הקרירות צד צפון ובהיפך מלאך המות בעיר בוכה כידוע בכיה מצד לחות כח דין שחוק מצד הרחמים וממזג החום בטבע מצא את מוצא:

9 שבת פתח ↗

הָאוֹמֵר ״גַּד גַּדִּי, וּסְנוּק לָא אַשְׁכִּי וּבוּשְׁכִּי״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״גַּד״ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן״. הוּא בִּשְׁמָהּ וְהִיא בִּשְׁמוֹ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. ״דּוּנוּ דַּנַּי״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין ״דָּן״ אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן״. הָאוֹמֵר לְעוֹרֵב ״צְרַח״, וּלְעוֹרֶבְתָּא ״שְׁרִיקִי וְהַחֲזִירִי לִי זְנָבִיךְ לְטוֹבָה״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הָאוֹמֵר ״שַׁחֲטוּ תַּרְנְגוֹל זֶה שֶׁקָּרָא עַרְבִית״ וְ״תַרְנְגוֹלֶת שֶׁקָּרְאָה גַּבְרִית״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. ״אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְבַקַּעַת בֵּיצִים בַּכּוֹתֶל, וְהַטָּח בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְהַמֵּגִיס בִּפְנֵי אֶפְרוֹחִים — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְרַקֶּדֶת, וְהַמּוֹנָה שִׁבְעִים וְאֶחָד אֶפְרוֹחִין בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּתוּ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְרַקֶּדֶת לְכוּתָּח, וְהַמְשַׁתֶּקֶת לַעֲדָשִׁים, וְהַמְצַוַּוחַת לִגְרִיסִין — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמַּשְׁתֶּנֶת בִּפְנֵי קְדֵירָתָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אֲבָל נוֹתְנִין קֵיסָם שֶׁל תּוּת וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית בִּקְדֵירָה בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בְּשִׁבְרֵי זְכוּכִית מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: נוֹתְנִין בּוּל שֶׁל מֶלַח לְתוֹךְ הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתָּאִיר וְתַדְלִיק. וְנוֹתְנִין טִיט וְחַרְסִית תַּחַת הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּמְתִּין וְתַדְלִיק. אָמַר רַב זוּטְרָא: הַאי מַאן דִּמְכַסֵּי שְׁרָגָא דְּמִשְׁחָא וּמְגַלֵּי נַפְטָא קָעָבַר מִשּׁוּם ״בַּל תַּשְׁחִית״. ״חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנַן״ — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, וְעַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס שֶׁהֵבִיא אָמַר: ״חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנַן, חַיֵּי וְחַמְרָא לְפוּם רַבָּנַן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן״. הדרן עלך במה אשה מַתְנִי׳ כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּשַׁבָּת: כׇּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — חַיָּיב עַל כׇּל

1 אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית והמגבה לגרגרן והמגררת בנה בין המתים והקושר מטולטלת על יריכו וחוט אדום על אצבעו והמונה ומשליך צרורות לים או לנהר הרי זה מדרכי האמורי המספק והמטפח והמרקד לשלהבת ה"ז מדרכי האמורי.

2 נפלה פת ממנו אמר החזירו לי שלא תאבד ברכתי הניחו נר על הארץ שיצטערו המתים אל תניחו נר על הארץ שלא יצטערו המתים נפלו ממנו ניצוצות ואמר אורחין לנו היום ה"ז מדרכי האמורי היה מתחיל במלאכה ואמר יבוא פלוני שידיו קלות ויתחיל בה יבוא זה שרגליו קלות ויעבור לפנינו הרי זה מדרכי האמורי האומר בחבית או בעיסה יבוא פלוני שידיו מבורכות ויתחיל בה הרי זה מדרכי האמורי.

3 הפוקק את החלון בסירה והקושר ברזל בכרעי המטה של חיה והעורך לפניה שולחן הרי זה מדרכי האמורי אבל פוקקין את החלון בגלופרין או בעמיר ונותנין לפניה ספל של מים וקושרין לה תרנגולת שתהא לה לצוות ולא מדרכי האמורי האומר שחטו תרנגול זה שקרא בערב שחטו תרנגולת זו שהיא קורא כזכר האכילוה כרבלתא שהיא קורא כזכר ה"ז מדרכי האמורי קרא עורב ואמר לו צרח קרא עורב ואמר לו חזור לאחוריך הרי זה מדרכי האמורי.

4 האומר אכול תמרה חזרת זו שתהא זוכרני בה אל תאכילני פני ברקי' תישן בארונו של מת שתראני בלילה אל תישן בארונו של מת שלא תראני בלילה הפך את חלוקך שתהא חולם חלומות טובות אל תהפוך את חלוקך כדי שלא תהא חולם חלומות שב על המכביד שתהא חולם חלומות אל תשב על המכביד שלא תהא חולם חלומות ה"ז מדרכי האמורי.

5 האומר אל תשב על המחרישה שלא תכבד עלינו מלאכה אל תשב על המחרישה שלא תשבר הרי זה מדרכי האמורי ואם בשביל שלא תשבר ודאי הרי זה מותר האומר אל תפשל ידך לאחורך שלא נאסר עלינו מלאכה ה"ז מדרכי האמורי.

6 התוסס אור בכותל ואומר חדא ה"ז מדרכי האמורי אם מפני ניצוצות הרי זה מותר השופך מים לרשות הרבים ואמר חדא ה"ז מדרכי האמורי אם מפני עוברין ושבין ה"ז מותר הזורק ברזל לבין הקברות ואמר חדא ה"ז מדרכי האמורי אם מפני חרשין ה"ז מותר.

7 הנותן מקל של אוד וברזל תחת ראשו ה"ז מדרכי האמורי אם בשביל לשמרה הרי זה מותר המצוחת לתנור שלא תנפל הפת והנותנת קסמין באזני קדרה שלא תהא מרתחת ושופעת לאחוריה הרי זה מדרכי האמורי אבל נותנת קסמין של תות וזכוכית בקדרה בשביל שתבשל מהרה אבל אסרו חכמים בזכוכית מפני סכנת נפשות.

8 המשתקת לעדשים והמצננת לאורז והמטפחת לנר ה"ז מדרכי האמורי נפל נחש ע"ג מטה ואמר עני הוא וסופו להעשיר עוברה היא יולדת זכר בתולה היא נישאת לאדם גדול הרי זה מדרכי האמורי.

9 המושבת אפרוחין ואמרה איני מושבתן אלא בבתולה איני מושבתן אלא ערומה איני מושבתן אלא בשמאל איני מושבתן אלא בי תרי והמקדש בתרי והמשלח בתרי והאומר הוסיפו על השולחן ה"ז מדרכי האמורי הנותנת ביצים ועשבים בכותל וטחה בפניהם ומונה שבעה ואחד ה"ז מדרכי האמורי.

10 הכוברת אפרוחים בכברה והנותנת ברזא בין האפרוחים הרי זה מדרכי האמורי אם מפני הרעמים ואם מפני הברק הרי זה מותר.

1 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש לא יגלח ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח מן הצדדין וכו' נראה דברישא תני לא יגלח ציצית ראשו כמו ציצית ראשם והדר מפ' דגידול ציצית ראשם הוא באחד מב' פנים האחד שמגלח מן הצדדים ומניח השער באמצע השני שמגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ומניח הפרע וטעמו מדתניא בפ' אין מעמידין עבודה זרה כט. עובדי כוכבים שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו ג' אצבעות לכל רוח שומט ידו וטעמא משום דלשם כו"ם הוא מגלח וכיון שכן אסור לישראל להדמות להם בה וסובר הרמב"ם דבלורית דהיינו שמגלח מן הצדדים ומניח שער באמצע וכ"כ בפי' המשנה פ"ק דע"ז וכתב שתספורת כזה אסור לנו מה"ת כדי שלא נדמה כהם אבל רש"י פי' שם דבלורית היינו שמספר ומניח שער מאחורי העורף ולפי דבריו היינו מספר קומי דבסמוך וכ"נ מדאמרינן בפ' י' יוחסין ח' מאות ילדים היו לו לדוד וכולם בני יפת תואר היו וכולם מספרים קומי ומגדלים בלורית היו משמע דחדא מילתא קאמר שהיו מספרים קומי דהיינו שהיו מספרים מלפניהם ומגדלים בלורית מאחורי ערפם דאילו לדברי הרמב"ם אם היו מספרים קומי דמשמע דהיינו שהיו מניחין שער מאחורי ערפם היכי קאמר בתר הכי שהיו מגדלים בלורית דהיינו שהיו מגלחין כל סביבות הראש ואין מניחין שער אלא באמצע לפי פי' של הרמב"ם ודוחק לפרש שקצתם היו מספרי קומי וקצתם היו מגדלי בלורית ונראה שעל זה סמכו בני ספרד לגלח סביבות כל הראש ולהניח שער באמצע שהיו סוברים דאיסור בלורית היינו סיפר קומי אבל בענין זה אין בו איסור כלל ומ"מ כיון דנפק מפומיה דהרמב"ם לאיסור אין להקל בדבר ועוד דבתוספתא דשבת פ"ז תניא אלו דברים מרדכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית משמע דתרי מילי נינהו וכדברי הרמב"ם ז"ל:

1 עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. בפ"ב דע"ז כ"ט א' ופ' בתרא דקידושין ע"ו ב' ופ"ב ופ"ו דסנהדרין ד' מאות ילדים וכו' ובתוספתא פ"ז דשבת אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית וכו'.

1 ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

ולא יגלח כו'. בפ"ב דעבודת כוכבים כ"ט א' ובפ' בתרא דקדושין ע"ו ב' ופ"ב ופ"ו דסנהדרין ד' מאות ילדים כו' ובתוספתא פ"ז דשבת אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית כו':

2 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

מדרכי האמורי. בתוספתא פ"ז איתא נפלה פת ממנו ואמר החזירו לי שלא תאבד ברכתי היה מתחיל במלאכה ואמר יבא פלוני שידיו קלו' ויתחיל בה והקושר ברזל בכרעי המטה של חיה ה"ז מדרכי האמורי ומביאה הבבלי בפ"ד מיתו' ותימא שאין העולם נזהרים בזה ולא ידעתי טעמו של דבר ואפשר כיון שאבד זכר האמורים לא חשו בכך וסמכו עצמן על הא דאיתא בי"ד סי' י"ב ע"ש:

« תוספתא שבת ו׳ תוספתא שבת ח׳ »